| Chapter 25 |
1 | וימת שמואל ויקבצו
כל־ישראל
ויספדו־לו ויקברהו
בביתו ברמה ויקם
דוד וירד אל־מדבר
פארן׃
|
|
2 | ואיש במעון ומעשהו
בכרמל והאיש גדול
מאד ולו צאן
שלשת־אלפים ואלף
עזים ויהי בגזז
את־צאנו בכרמל׃
|
|
3 | ושם האיש נבל ושם
אשתו אבגיל והאשה
טובת־שכל ויפת תאר
והאיש קשה ורע
מעללים והוא כלבו׃
|
|
4 | וישמע דוד במדבר
כי־גזז נבל
את־צאנו׃
|
|
5 | וישלח דוד עשרה
נערים ויאמר דוד
לנערים עלו כרמלה
ובאתם אל־נבל
ושאלתם־לו בשמי
לשלום׃
|
|
6 | ואמרתם כה לחי
ואתה שלום וביתך
שלום וכל אשר־לך
שלום׃
|
|
7 | ועתה שמעתי כי
גזזים לך עתה
הרעים אשר־לך היו
עמנו לא הכלמנום
ולא־נפקד להם
מאומה כל־ימי
היותם בכרמל׃
|
|
8 | שאל את־נעריך
ויגידו לך וימצאו
הנערים חן בעיניך
כי־על־יום טוב בנו
תנה־נא את אשר
תמצא ידך לעבדיך
ולבנך לדוד׃
|
|
9 | ויבאו נערי דוד
וידברו אל־נבל
ככל־הדברים האלה
בשם דוד וינוחו׃
|
|
10 | ויען נבל את־עבדי
דוד ויאמר מי דוד
ומי בן־ישי היום
רבו עבדים
המתפרצים איש מפני
אדניו׃
|
|
11 | ולקחתי את־לחמי
ואת־מימי ואת
טבחתי אשר טבחתי
לגזזי ונתתי
לאנשים אשר לא
ידעתי אי מזה המה׃
|
|
12 | ויהפכו נערי־דוד
לדרכם וישבו ויבאו
ויגדו לו ככל
הדברים האלה׃
|
|
13 | ויאמר דוד לאנשיו
חגרו איש את־חרבו
ויחגרו איש
את־חרבו ויחגר
גם־דוד את־חרבו
ויעלו אחרי דוד
כארבע מאות איש
ומאתים ישבו על־
הכלים׃
|
|
14 | ולאביגיל אשת נבל
הגיד נער־אחד
מהנערים לאמר הנה
שלח דוד מלאכים
מהמדבר לברך
את־אדנינו ויעט
בהם׃
|
|
15 | והאנשים טבים לנו
מאד ולא הכלמנו
ולא־פקדנו מאומה
כל־ימי התהלכנו
אתם בהיותנו בשדה׃
|
|
16 | חומה היו עלינו
גם־לילה גם־יומם
כל־ימי היותנו עמם
רעים הצאן׃
|
|
17 | ועתה דעי וראי
מה־תעשי כי־כלתה
הרעה אל־אדנינו
ועל כל־ביתו והוא
בן־בליעל מדבר
אליו׃
|
|
18 | ותמהר אבוגיל ותקח
מאתים לחם ושנים
נבלי־יין וחמש צאן
עשוות וחמש סאים
קלי ומאה צמקים
ומאתים דבלים ותשם
על־החמרים׃
|
|
19 | ותאמר לנעריה עברו
לפני הנני אחריכם
באה ולאישה נבל לא
הגידה׃
|
|
20 | והיה היא רכבת
על־החמור וירדת
בסתר ההר והנה דוד
ואנשיו ירדים
לקראתה ותפגש אתם׃
|
|
21 | ודוד אמר אך לשקר
שמרתי את־כל־אשר
לזה במדבר
ולא־נפקד מכל־אשר־
לו מאומה וישב־לי
רעה תחת טובה׃
|
|
22 | כה־יעשה אלהים
לאיבי דוד וכה
יסיף אם־אשאיר
מכל־אשר־לו
עד־הבקר משתין
בקיר׃
|
|
23 | ותרא אביגיל
את־דוד ותמהר ותרד
מעל החמור ותפל
לאפי דוד על־ פניה
ותשתחו ארץ׃
|
|
24 | ותפל על־רגליו
ותאמר בי־אני אדני
העון ותדבר־נא
אמתך באזניך ושמע
את דברי אמתך׃
|
|
25 | אל־נא ישים אדני
את־לבו אל־איש
הבליעל הזה על־נבל
כי כשמו כן־ הוא
נבל שמו ונבלה עמו
ואני אמתך לא
ראיתי את־נערי
אדני אשר שלחת׃
|
|
26 | ועתה אדני חי־יהוה
וחי־נפשך אשר מנעך
יהוה מבוא בדמים
והושע ידך לך ועתה
יהיו כנבל איביך
והמבקשים אל־אדני
רעה׃
|
|
27 | ועתה הברכה הזאת
אשר־הביא שפחתך
לאדני ונתנה
לנערים המתהלכים
ברגלי אדני׃
|
|
28 | שא נא לפשע אמתך
כי עשה־יעשה יהוה
לאדני בית נאמן
כי־מלחמות יהוה
אדני נלחם ורעה
לא־תמצא בך מימיך׃
|
|
29 | ויקם אדם לרדפך
ולבקש את־נפשך
והיתה נפש אדני
צרורה בצרור החיים
את יהוה אלהיך ואת
נפש איביך יקלענה
בתוך כף הקלע׃
|
|
30 | והיה כי־יעשה יהוה
לאדני ככל אשר־דבר
את־הטובה עליך
וצוך לנגיד
על־ישראל׃
|
|
31 | ולא תהיה זאת לך
לפוקה ולמכשול לב
לאדני ולשפך־דם
חנם ולהושיע אדני
לו והיטב יהוה
לאדני וזכרת
את־אמתך׃
|
|
32 | ויאמר דוד לאביגל
ברוך יהוה אלהי
ישראל אשר שלחך
היום הזה לקראתי׃
|
|
33 | וברוך טעמך וברוכה
את אשר כלתני היום
הזה מבוא בדמים
והשע ידי לי׃
|
|
34 | ואולם חי־יהוה
אלהי ישראל אשר
מנעני מהרע אתך כי
לולי מהרת ותבאתי
לקראתי כי אם־נותר
לנבל עד־אור הבקר
משתין בקיר׃
|
|
35 | ויקח דוד מידה את
אשר־הביאה לו ולה
אמר עלי לשלום
לביתך ראי שמעתי
בקולך ואשא פניך׃
|
|
36 | ותבא אביגיל
אל־נבל והנה־לו
משתה בביתו כמשתה
המלך ולב נבל טוב
עליו והוא שכר
עד־מאד ולא־הגידה
לו דבר קטן וגדול
עד־אור הבקר׃
|
|
37 | ויהי בבקר בצאת
היין מנבל ותגד־לו
אשתו את־הדברים
האלה וימת לבו
בקרבו והוא היה
לאבן׃
|
|
38 | ויהי כעשרת הימים
ויגף יהוה את־נבל
וימת׃
|
|
39 | וישמע דוד כי מת
נבל ויאמר ברוך
יהוה אשר רב
את־ריב חרפתי מיד
נבל ואת־עבדו חשך
מרעה ואת רעת נבל
השיב יהוה בראשו
וישלח דוד וידבר
באביגיל לקחתה לו
לאשה׃
|
|
40 | ויבאו עבדי דוד
אל־אביגיל הכרמלה
וידברו אליה לאמר
דוד שלחנו אליך
לקחתך לו לאשה׃
|
|
41 | ותקם ותשתחו אפים
ארצה ותאמר הנה
אמתך לשפחה לרחץ
רגלי עבדי אדני׃
|
|
42 | ותמהר ותקם אביגיל
ותרכב על־החמור
וחמש נערתיה
ההלכות לרגלה ותלך
אחרי מלאכי דוד
ותהי־לו לאשה׃
|
|
43 | ואת־אחינעם לקח
דוד מיזרעאל
ותהיין גם־שתיהן
לו לנשים׃
|
|
44 | ושאול נתן את־מיכל
בתו אשת דוד לפלטי
בן־ליש אשר מגלים׃
|
|