| Chapter 3 |
1 | ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים׃
|
|
2 | וילדו לדוד בנים בחברון ויהי בכורו אמנון לאחינעם היזרעאלת׃
|
|
3 | ומשנהו כלאב לאביגל אשת נבל הכרמלי והשלשי אבשלום בן־מעכה בת־ תלמי מלך גשור׃
|
|
4 | והרביעי אדניה בן־חגית והחמישי שפטיה בן־אביטל׃
|
|
5 | והששי יתרעם לעגלה אשת דוד אלה ילדו לדוד בחברון׃
|
|
6 | ויהי בהיות המלחמה בין בית שאול ובין בית דוד ואבנר היה מתחזק בבית שאול׃
|
|
7 | ולשאול פלגש ושמה רצפה בת־איה ויאמר אל־אבנר מדוע באתה אל־פילגש אבי׃
|
|
8 | ויחר לאבנר מאד על־דברי איש־בשת ויאמר הראש כלב אנכי אשר ליהודה היום אעשה־חסד עם־בית שאול אביך אל־אחיו ואל־מרעהו ולא המציתך ביד־ דוד ותפקד עלי עון האשה היום׃
|
|
9 | כה־יעשה אלהים לאבנר וכה יסיף לו כי כאשר נשבע יהוה לדוד כי־כן אעשה־לו׃
|
|
10 | להעביר הממלכה מבית שאול ולהקים את־כסא דוד על־ישראל ועל־יהודה מדן ועד־באר שבע׃
|
|
11 | ולא־יכל עוד להשיב את־אבנר דבר מיראתו אתו׃
|
|
12 | וישלח אבנר מלאכים אל־דוד תחתו לאמר למי־ארץ לאמר כרתה בריתך אתי והנה ידי עמך להסב אליך את־כל־ישראל׃
|
|
13 | ויאמר טוב אני אכרת אתך ברית אך דבר אחד אנכי שאל מאתך לאמר לא־ תראה את־פני כי אם־לפני הביאך את מיכל בת־שאול בבאך לראות את־פני׃
|
|
14 | וישלח דוד מלאכים אל־איש־בשת בן־שאול לאמר תנה את־אשתי את־מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים׃
|
|
15 | וישלח איש בשת ויקחה מעם איש מעם פלטיאל בן־לוש׃
|
|
16 | וילך אתה אישה הלוך ובכה אחריה עד־בחרים ויאמר אליו אבנר לך שוב וישב׃
|
|
17 | ודבר־אבנר היה עם־זקני ישראל לאמר גם־תמול גם־שלשם הייתם מבקשים את־דוד למלך עליכם׃
|
|
18 | ועתה עשו כי יהוה אמר אל־דוד לאמר ביד דוד עבדי הושיע את־עמי ישראל מיד פלשתים ומיד כל־איביהם׃
|
|
19 | וידבר גם־אבנר באזני בנימין וילך גם־אבנר לדבר באזני דוד בחברון את כל־אשר־טוב בעיני ישראל ובעיני כל־בית בנימן׃
|
|
20 | ויבא אבנר אל־דוד חברון ואתו עשרים אנשים ויעש דוד לאבנר ולאנשים אשר־אתו משתה׃
|
|
21 | ויאמר אבנר אל־דוד אקומה ואלכה ואקבצה אל־אדני המלך את־כל־ ישראל ויכרתו אתך ברית ומלכת בכל אשר־תאוה נפשך וישלח דוד את־אבנר וילך בשלום׃
|
|
22 | והנה עבדי דוד ויואב בא מהגדוד ושלל רב עמם הביאו ואבנר איננו עם־דוד בחברון כי שלחו וילך בשלום׃
|
|
23 | ויואב וכל־הצבא אשר־אתו באו ויגדו ליואב לאמר בא־אבנר בן־נר אל־ המלך וישלחהו וילך בשלום׃
|
|
24 | ויבא יואב אל־המלך ויאמר מה עשיתה הנה־בא אבנר אליך למה־זה שלחתו וילך הלוך׃
|
|
25 | ידעת את־אבנר בן־נר כי לפתתך בא ולדעת את־מוצאך ואת־מבואך ולדעת את כל־אשר אתה עשה׃
|
|
26 | ויצא יואב מעם דוד וישלח מלאכים אחרי אבנר וישבו אתו מבור הסרה ודוד לא ידע׃
|
|
27 | וישב אבנר חברון ויטהו יואב אל־תוך השער לדבר אתו בשלי ויכהו שם החמש וימת בדם עשה־אל אחיו׃
|
|
28 | וישמע דוד מאחרי כן ויאמר נקי אנכי וממלכתי מעם יהוה עד־עולם מדמי אבנר בן־נר׃
|
|
29 | יחלו על־ראש יואב ואל כל־בית אביו ואל־יכרת מבית יואב זב ומצרע ומחזיק בפלך ונפל בחרב וחסר־לחם׃
|
|
30 | ויואב ואבישי אחיו הרגו לאבנר על אשר המית את־עשהאל אחיהם בגבעון במלחמה׃
|
|
31 | ויאמר דוד אל־יואב ואל־כל־העם אשר־אתו קרעו בגדיכם וחגרו שקים וספדו לפני אבנר והמלך דוד הלך אחרי המטה׃
|
|
32 | ויקברו את־אבנר בחברון וישא המלך את־קולו ויבך אל־קבר אבנר ויבכו כל־העם׃
|
|
33 | ויקנן המלך אל־אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר׃
|
|
34 | ידך לא־אסרות ורגליך לא־לנחשתים הגשו כנפול לפני בני־עולה נפלת ויספו כל־העם לבכות עליו׃
|
|
35 | ויבא כל־העם להברות את־דוד לחם בעוד היום וישבע דוד לאמר כה יעשה־לי אלהים וכה יסיף כי אם־לפני בוא־השמש אטעם־לחם או כל־ מאומה׃
|
|
36 | וכל־העם הכירו וייטב בעיניהם ככל אשר עשה המלך בעיני כל־העם טוב׃
|
|
37 | וידעו כל־העם וכל־ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את־ אבנר בן־נר׃
|
|
38 | ויאמר המלך אל־עבדיו הלוא תדעו כי־שר וגדול נפל היום הזה בישראל׃
|
|
39 | ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני ישלם יהוה לעשה הרעה כרעתו׃
|
|