| Chapter 14 |
1 | אשר היה דבר־יהוה אל־ירמיהו על־דברי הבצרות׃
|
|
2 | אבלה יהודה ושעריה אמללו קדרו לארץ וצוחת ירושלם עלתה׃
|
|
3 | ואדריהם שלחו צעוריהם למים באו על־גבים לא־מצאו מים שבו כליהם ריקם בשו והכלמו וחפו ראשם׃
|
|
4 | בעבור האדמה חתה כי לא־היה גשם בארץ בשו אכרים חפו ראשם׃
|
|
5 | כי גם־אילת בשדה ילדה ועזוב כי לא־היה דשא׃
|
|
6 | ופראים עמדו על־שפים שאפו רוח כתנים כלו עיניהם כי־אין עשב׃
|
|
7 | אם־עונינו ענו בנו יהוה עשה למען שמך כי־רבו משובתינו לך חטאנו׃
|
|
8 | מקוה ישראל מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ וכארח נטה ללון׃
|
|
9 | למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא־יוכל להושיע ואתה בקרבנו יהוה ושמך עלינו נקרא אל־תנחנו׃
|
|
10 | כה־אמר יהוה לעם הזה כן אהבו לנוע רגליהם לא חשכו ויהוה לא רצם עתה יזכר עונם ויפקד חטאתם׃
|
|
11 | ויאמר יהוה אלי אל־תתפלל בעד־העם הזה לטובה׃
|
|
12 | כי יצמו אינני שמע אל־רנתם וכי יעלו עלה ומנחה אינני רצם כי בחרב וברעב ובדבר אנכי מכלה אותם׃
|
|
13 | ואמר אהה אדני יהוה הנה הנבאים אמרים להם לא־תראו חרב ורעב לא־ יהיה לכם כי־שלום אמת אתן לכם במקום הזה׃
|
|
14 | ויאמר יהוה אלי שקר הנבאים נבאים בשמי לא שלחתים ולא צויתים ולא דברתי אליהם חזון שקר וקסם ואלול ותרמות לבם המה מתנבאים לכם׃
|
|
15 | לכן כה־אמר יהוה על־הנבאים הנבאים בשמי ואני לא־שלחתים והמה אמרים חרב ורעב לא יהיה בארץ הזאת בחרב וברעב יתמו הנבאים ההמה׃
|
|
16 | והעם אשר־המה נבאים להם יהיו משלכים בחצות ירושלם מפני הרעב והחרב ואין מקבר להמה המה נשיהם ובניהם ובנתיהם ושפכתי עליהם את־ רעתם׃
|
|
17 | ואמרת אליהם את־הדבר הזה תרדנה עיני דמעה לילה ויומם ואל־ תדמינה כי שבר גדול נשברה בתולת בת־עמי מכה נחלה מאד׃
|
|
18 | אם־יצאתי השדה והנה חללי־חרב ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב כי־ גם־נביא גם־כהן סחרו אל־ארץ ולא ידעו׃
|
|
19 | המאס מאסת את־יהודה אם־בציון געלה נפשך מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא קוה לשלום ואין טוב ולעת מרפא והנה בעתה׃
|
|
20 | ידענו יהוה רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך׃
|
|
21 | אל־תנאץ למען שמך אל־תנבל כסא כבודך זכר אל־תפר בריתך אתנו׃
|
|
22 | היש בהבלי הגוים מגשמים ואם־השמים יתנו רבבים הלא אתה־הוא יהוה אלהינו ונקוה־לך כי־אתה עשית את־כל־אלה׃
|
|