| Chapter 21 |
1 | |
2 | בן־אדם שים פניך דרך תימנה והטף אל־דרום והנבא אל־יער השדה נגב׃
|
|
3 | ואמרת ליער הנגב שמע דבר־יהוה כה־אמר אדני יהוה הנני מצית־בך אש ואכלה בך כל־עץ־לח וכל־עץ יבש לא־תכבה להבת שלהבת ונצרבו־בה כל־ פנים מנגב צפונה׃
|
|
4 | וראו כל־בשר כי אני יהוה בערתיה לא תכבה׃
|
|
5 | ואמר אהה אדני יהוה המה אמרים לי הלא ממשל משלים הוא׃
|
|
6 | |
7 | בן־אדם שים פניך אל־ירושלם והטף אל־מקדשים והנבא אל־אדמת ישראל׃
|
|
8 | ואמרת לאדמת ישראל כה אמר יהוה הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע׃
|
|
9 | יען אשר־הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי מתערה אל־כל־בשר מנגב צפון׃
|
|
10 | וידעו כל־בשר כי אני יהוה הוצאתי חרבי מתערה לא תשוב עוד׃
|
|
11 | ואתה בן־אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח לעיניהם׃
|
|
12 | והיה כי־יאמרו אליך על־מה אתה נאנח ואמרת אל־שמועה כי־באה ונמס כל־לב ורפו כל־ידים וכהתה כל־רוח וכל־ברכים תלכנה מים הנה באה ונהיתה נאם אדני יהוה׃
|
|
13 | |
14 | בן־אדם הנבא ואמרת כה אמר אדני אמר חרב חרב הוחדה וגם־מרוטה׃
|
|
15 | למען טבח טבח הוחדה למען־היה־לה ברק מרטה או נשיש שבט בני מאסת כל־עץ׃
|
|
16 | ויתן אתה למרטה לתפש בכף היא־הוחדה חרב והיא מרטה לתת אותה ביד־ הורג׃
|
|
17 | זעק והילל בן־אדם כי־היא היתה בעמי היא בכל־נשיאי ישראל מגורי אל־חרב היו את־עמי לכן ספק אל־ירך׃
|
|
18 | כי בחן ומה אם־גם־שבט מאסת לא יהיה נאם אדני יהוה׃
|
|
19 | ואתה בן־אדם הנבא והך כף אל־כף ותכפל חרב שלישתה חרב חללים היא חרב חלל הגדול החדרת להם׃
|
|
20 | למען למוג לב והרבה המכשלים על כל־שעריהם נתתי אבחת־חרב אח עשויה לברק מעטה לטבח׃
|
|
21 | התאחדי הימני השימי השמילי אנה פניך מעדות׃
|
|
22 | וגם־אני אכה כפי אל־כפי והנחתי חמתי אני יהוה דברתי׃
|
|
23 | |
24 | ואתה בן־אדם שים־לך שנים דרכים לבוא חרב מלך־בבל מארץ אחד יצאו שניהם ויד ברא בראש דרך־עיר ברא׃
|
|
25 | דרך תשים לבוא חרב את רבת בני־עמון ואת־יהודה בירושלם בצורה׃
|
|
26 | כי־עמד מלך־בבל אל־אם הדרך בראש שני הדרכים לקסם־קסם קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד׃
|
|
27 | בימינו היה הקסם ירושלם לשום כרים לפתח פה ברצח להרים קול בתרועה לשום כרים על־שערים לשפך סללה לבנות דיק׃
|
|
28 | והיה להם כקסום־שוא בעיניהם שבעי שבעות להם והוא־מזכיר עון להתפש׃
|
|
29 | לכן כה־אמר אדני יהוה יען הזכרכם עונכם בהגלות פשעיכם להראות חטאותיכם בכל עלילותיכם יען הזכרכם בכף תתפשו׃
|
|
30 | ואתה חלל רשע נשיא ישראל אשר־בא יומו בעת עון קץ׃
|
|
31 | כה אמר אדני יהוה הסיר המצנפת והרים העטרה זאת לא־זאת השפלה הגבה והגבה השפיל׃
|
|
32 | עוה עוה עוה אשימנה גם־זאת לא היה עד־בא אשר־לו המשפט ונתתיו׃
|
|
33 | ואתה בן־אדם הנבא ואמרת כה אמר אדני יהוה אל־בני עמון ואל־ חרפתם ואמרת חרב חרב פתוחה לטבח מרוטה להכיל למען ברק׃
|
|
34 | בחזות לך שוא בקסם־לך כזב לתת אותך אל־צוארי חללי רשעים אשר־בא יומם בעת עון קץ׃
|
|
35 | השב אל־תערה במקום אשר־נבראת בארץ מכרותיך אשפט אתך׃
|
|
36 | ושפכתי עליך זעמי באש עברתי אפיח עליך ונתתיך ביד אנשים בערים חרשי משחית׃
|
|
37 | לאש תהיה לאכלה דמך יהיה בתוך הארץ לא תזכרי כי אני יהוה דברתי׃
|
|