| Chapter 2 |
1 | והיה מספר בני־ישראל כחול הים אשר לא־ימד ולא יספר והיה במקום אשר־יאמר להם לא־עמי אתם יאמר להם בני אל־חי׃
|
|
2 | ונקבצו בני־יהודה ובני־ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן־ הארץ כי גדול יום יזרעאל׃
|
|
3 | אמרו לאחיכם עמי ולאחותיכם רחמה׃
|
|
4 | ריבו באמכם ריבו כי־היא לא אשתי ואנכי לא אישה ותסר זנוניה מפניה ונאפופיה מבין שדיה׃
|
|
5 | פן־אפשיטנה ערמה והצגתיה כיום הולדה ושמתיה כמדבר ושתה כארץ ציה והמתיה בצמא׃
|
|
6 | ואת־בניה לא ארחם כי־בני זנונים המה׃
|
|
7 | כי זנתה אמם הבישה הורתם כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נתני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי׃
|
|
8 | לכן הנני־שך את־דרכך בסירים וגדרתי את־גדרה ונתיבותיה לא תמצא׃
|
|
9 | ורדפה את־מאהביה ולא־תשיג אתם ובקשתם ולא תמצא ואמרה אלכה ואשובה אל־אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה׃
|
|
10 | והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל׃
|
|
11 | לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו והצלתי צמרי ופשתי לכסות את־ערותה׃
|
|
12 | ועתה אגלה את־נבלתה לעיני מאהביה ואיש לא־יצילנה מידי׃
|
|
13 | והשבתי כל־משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה׃
|
|
14 | והשמתי גפנה ותאנתה אשר אמרה אתנה המה לי אשר נתנו־לי מאהבי ושמתים ליער ואכלתם חית השדה׃
|
|
15 | ופקדתי עליה את־ימי הבעלים אשר תקטיר להם ותעד נזמה וחליתה ותלך אחרי מאהביה ואתי שכחה נאם־יהוה׃
|
|
16 | לכן הנה אנכי מפתיה והלכתיה המדבר ודברתי על־לבה׃
|
|
17 | ונתתי לה את־כרמיה משם ואת־עמק עכור לפתח תקוה וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלתה מארץ־מצרים׃
|
|
18 | והיה ביום־ההוא נאם־יהוה תקראי אישי ולא־תקראי־לי עוד בעלי׃
|
|
19 | והסרתי את־שמות הבעלים מפיה ולא־יזכרו עוד בשמם׃
|
|
20 | וכרתי להם ברית ביום ההוא עם־חית השדה ועם־עוף השמים ורמש האדמה וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן־הארץ והשכבתים לבטח׃
|
|
21 | וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים׃
|
|
22 | וארשתיך לי באמונה וידעת את־יהוה׃
|
|
23 | והיה ביום ההוא אענה נאם־יהוה אענה את־השמים והם יענו את־הארץ׃
|
|
24 | והארץ תענה את־הדגן ואת־התירוש ואת־היצהר והם יענו את־יזרעאל׃
|
|
25 | וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את־לא רחמה ואמרתי ללא־עמי עמי־אתה והוא יאמר אלהי׃
|
|